איך אומרים "מעמד" בערבית

השורש הערבי ن-ز-ل, "לרדת, לנחות, לרדת ולהתיישב", הוא התאמה אמיתית לשורש העברי נ-ז-ל — אלא שהעברית שמרה על התמונה המילולית (נָזַל, "לזרום, לטפטף מטה", כמו הנחלים בשיר השירים), ואילו הערבית הלכה אחרי הנוסע: מי ש-نَزَلَ, "ירד מבהמתו והתאכסן", נתן את שמו למקום החנייה שלו, مَنزِل manzil, "בית", ואחר כך ל-مَنزِلة manzila, "המעמד שאדם התיישב בו". מפתה לקשר את המשפחה הזאת למילה העברית למזל, מזל — במיוחד משום ש-مَنَازِل manāzil, צורת הרבים, הוא שמן של 28 "תחנות" הירח שהירח פוקד מדי חודש, אותם בתים שאסטרולוגים קדומים צפו בהם כדי לקרוא את הגורל. אבל הקשר הזה לא מחזיק מעמד: קליין מייחס את מזל למילה אכדית אחרת, manzaltu, שבנויה בעצמה על שורש שפירושו "לעמוד" (לא "לזרום") — צירוף מקרים של כתיב, לא שורש משותף. מה שבאמת משותף לשתי השפות הוא הרגל המחשבה, לא המילה: לקרוא את גורלו של אדם מהמקום שבו כוכב "עומד". (וזו גם לא המילה היומיומית בערבית למזל — זו حَظّ ḥaẓẓ, מיד בהמשך, והיא עומדת בנפרד משתי המשפחות.)