לכל אות עברית יש לפחות צאצאית ערבית אחת מאותו אב קדמון. כששורה מציגה שתי אותיות ערביות, העברית מיזגה שני צלילים שהערבית שמרה נפרדים — אלה האותיות ה״נוספות״, והן הדבר החדש היחיד באמת שצריך ללמוד. לחצו על אות ערבית כדי לפתוח את פרטיה.
ا alif · ā אל״ף ו-alif הן בדיוק אותה אות פיניקית בצורת ראש שור — שתיהן פותחות את האלפבית שלהן, ושתיהן פותחות את המילה לאב: אב/أَب.
ب ba · b התאמה מושלמת אחד לאחד — בית/بَيْت היא, פשוטו כמשמעו, המילה ששתי האותיות נקראות על שמה.
ج jim · j גימ״ל ו-jīm הן אותה אות — ה-g הקשה העתיקה של הערבית התרככה ל-j (המצרים עדיין אומרים g): גמל/جَمَل.
د dal · d דל״ת ל-dāl, אחד לאחד: דם/دَم, דוב/دُبّ.
ه ha (soft) · h ה״א ל-hāʾ: הוא/هُوَ היא התאמה מושלמת, וה-ה־ של ה׳ הידיעה בעברית ממלאת את אותו תפקיד שהערבית מייעדת ל-ال-.
و waw · w אותה אות, אותו תפקיד: התחילית ו־ (ו׳ החיבור) היא وَ- הערבית, והו״ו המקראית נהגתה w, בדיוק כמו و עד היום.
ذ dhal · dh העברית קיפלה את צליל ה-dh הזה לתוך ז — ולכן זהב/ذَهَب, וזאב/ذِئْب. ز zay · z ההתאמה הפשוטה לזי״ן: זית/زَيْتُون, וזרע/زَرْع (זרע, וגם יבול).
ح ḥa · ḥ זו החי״ת הלועית המקורית (ḥet), שעדיין נשמרת בעברית המזרחית: חלב/حَلِيب, חמור/حِمَار. خ kha · kh העברית מיזגה את ح ואת خ ל-ח אחת — ובאופן אירוני, ישראלים היום מבטאים ח בדיוק כמו خ: חמש/خَمْسَة.
ط ṭa · ṭ הטי״ת התחילה את דרכה בדיוק כ-ṭ הנחצית הזו — שמעו אותה בזוגות טוב/طَيِّب וטבח/طَبَّاخ.
ي ya · y יו״ד ל-yāʾ: יד/يَد ויום/يَوْم תאומות אות באות.
ك kaf · k כ״ף ל-kāf, בלי הפתעות: כלב/كَلْب, כתב/كَتَبَ.
ل lam · l למ״ד ל-lām: לשון/لِسَان ולילה/لَيْلَة מתיישרות אות מול אות.
م mim · m מ״ם ל-mīm: מלך/مَلِك ומים/مَاء — שתי האותיות צאצאיות של אותו סימן עתיק של מים גליים.
ن nun · n נו״ן ל-nūn, כולל אותו שם: נהר/نَهْر ונפש/نَفْس.
ع ʿayn · ʿ אותה אות מכל בחינה — פירוש שני השמות הוא, פשוטו כמשמעו, 'עין', והמילה עצמה קרובה באופן מושלם: עין/عَيْن. غ ghayn · gh העברית מיזגה את gh לתוך ע — ולכן בעברית אומרים עזה, ובערבית غَزَّة (Ghazza), ועורב הוא עורב/غُرَاب.
ف fa · f ה-p השמית התרככה בערבית ל-f, ולכן פ מתאימה ל-ف: נפש/نَفْس — ואפילו פול/فُول, מילת מזון עתיקה ששתי השפות חולקות.
ص ṣad · ṣ צ העברית הייתה במקור ה-ṣ הנחצית הזו, ולא 'ts': צום/صَوْم, וציפור היא צפור... או בערבית, عُصْفُور. ض ḍad · ḍ העברית מיזגה את ḍ לתוך צ — ולכן ארץ/أَرْض, וצחק/ضَحِك. ظ ẓa · ẓ צליל עתיק שלישי שהעברית דחסה לתוך צ: בעברית אומרים צהריים, ובערבית ظُهْر.
ق qaf · q הקו״ף העמוקה ההיסטורית, שהעברית הקדימה ל-k פשוטה: קרוב/قَرِيب, קבר/قَبْر.
ر ra · r רי״ש ל-rāʾ: ראש/رَأْس ורוח/رِيح בנויות על אותו שלד.
ث tha · th העברית מיזגה את צליל ה-th הזה לתוך ש — ולכן בעברית אומרים שלוש ובערבית ثَلَاثَة, והשום הוא שום/ثُوم. س sin · s במילים קרובות, س עונה כמעט תמיד ל-ש העברית — שלום/سَلَام, שנה/سَنَة — אף שבסדר האבג׳ד הקדום היא יושבת במקומה של הסמ״ך (ס).
שׂ sin (left-dotted)
אות ערבית אחת
ش shin · sh מבחינה היסטורית, ش הערבית עונה ל-שׂ העברית (ש שמאלית): עשר/عَشْرَة, ושֵׂעָר/شَعْر.
ت ta · t תי״ו פשוטה ל-tāʾ פשוטה, אחד לאחד: תמר/تَمْر (הפרי), וגם תחת/تَحْت.