רבים וזוגי

בערבית יש שלוש צורות מספר: יחיד, זוגי ורבים. סיומות הרבים ירגישו כמו חברות ותיקות, הזוגי ירגיש כמו ה-־ַיִם העברית שסוף סוף מקבלת הסבר, ו"הרבים השבורים" המפורסמים ירגישו כמו הרגל עברי שנלקח עד הקצה ההגיוני שלו.

רבים זכר תקין: ون / ين ↔ ־ים

לשמות עצם רבים בזכר (בעיקר בני אדם) הערבית מוסיפה סיומת: ون (-ūn) כששם העצם הוא הנושא, ו-ين (-īn) בכל מקום אחר. הערבית המדוברת פישטה את זה ל--īn בכל מקרה — והסיומת -īn היא התאומה הישירה של ־ים העברית. אותה סיומת פרוטו-שמית; העברית חותמת אותה ב-m, הערבית ב-n. הארמית צידדה בערבית, ולכן העברית כבר נושאת ־ין במילים כמו נישואין, קידושין וחליפין.

רבות נקבה תקין: ات ↔ ־וֹת

הזוגי: ה-־ַיִם העברית, עדיין בתפקיד

לערבית יש זוגי מלא: מוסיפים ان (-ān) לנושא, ين (-ayn) בשאר המקרים — והערבית המדוברת שומרת רק על -ēn. לאב הקדמון השמי המשותף היה זוגי לכל דבר; העברית שמרה אותו רק לרשימה קפואה: מילות זמן ודברים שבאים בזוגות. הביטו במה ששרד — יומיים, שנתיים, שבועיים, עיניים, ידיים, רגליים. עכשיו הביטו בערבית: يَوْمَيْن, سَنَتَيْن, أُسْبُوعَيْن, عَيْنَيْن, يَدَيْن, رِجْلَيْن. העברית שמרה את הזוגי בדיוק למילים שבהן הערבית עדיין משתמשת בו. הליבה -ay- זהה; העברית סוגרת אותה ב-m, הערבית ב-n — אותה החלפה של m/n כמו ברבים.

רבים שבורים: עבודה מבפנים

הנה הרעיון היחיד שהוא באמת חדש. רוב שמות העצם בערבית לא מקבלים סיומת בכלל — הרבים נוצר על ידי סידור מחדש של התנועות בתוך המילה: كِتَاب (kitāb) → كُتُب (kutub). העברית רומזת לרעיון הזה — בַּיִת הופך לבָּתִּים ומֶלֶךְ למְלָכִים, כשפנים המילה משתנה עוד לפני כל סיומת — אבל הערבית הפכה את השינוי הפנימי ל*שיטה המרכזית*. החדשות הטובות: הרבים השבורים מתחלקים למספר צנוע של תבניות חוזרות, והאוזן שלכם מתחילה לנחש אותם מהר להפתיע.