דקדוק · בניית משפטים · 8 דקות
לספור דברים
כלל המספרים המוזר ביותר בערבית הוא כלל המספרים המוזר ביותר בעברית
כל דובר עברית תוקן לפחות פעם אחת: לא שלוש שקל — שלושה שקלים! הכלל המטריף הזה — שמות עצם זכריים מקבלים את שם המספר שנראה נקבי — נקרא היפוך מין (קוטביות), והוא לא גחמה עברית. זו ירושה פרוטו-שמית, ולערבית יש אותו בדיוק באותה צורה. לשם שינוי, הכלל הקשה ביותר בשפה החדשה הוא כלל ששיננו אתכם עליו בגן.
| # | ערבית | תעתיק | עברית | מעתק הגה |
|---|---|---|---|---|
| 3 | ثَلَاثَة | thalātha | שְׁלוֹשָׁה | ث ↔ ש |
| 4 | أَرْبَعَة | arbaʿa | אַרְבָּעָה | זהה |
| 5 | خَمْسَة | khamsa | חֲמִשָּׁה | خ ↔ ח |
| 6 | سِتَّة | sitta | שִׁשָּׁה | س ↔ ש |
| 7 | سَبْعَة | sabʿa | שִׁבְעָה | س ↔ ש |
| 8 | ثَمَانِيَة | thamāniya | שְׁמוֹנָה | ث ↔ ש |
| 9 | تِسْعَة | tisʿa | תִּשְׁעָה | ت ↔ ת |
| 10 | عَشَرَة | ʿashara | עֲשָׂרָה | ش ↔ שׂ |
יש כלל שני שנוסע באותה רכבת, וגם הוא משותף. אחרי 3–10 שם העצם הנספר בא ברבים: ثَلَاثَة أَوْلَاد "שלושה ילדים". אבל מ-11 ומעלה הערבית עוברת ליחיד: عِشْرُون سَنَة, מילולית "עשרים שנה". נשמע מוכר? העברית שומרת עקבות של אותו כלל בדיוק: עשרים שנה, מאה איש, שלושים יום — יחיד, בדיוק היכן שהערבית דורשת אותו.
3–10: שם עצם ברבים
- ثَلَاثَة أَوْلَادת'לאת'ת אולאדthalāthat awlād
שלושה ילדים
שלושה ילדים شْلُوشَا يِلَادِيمshlosha yeladim
לפני שם העצם ה-ة נהגית ־ת: thalāthat — כמו צורת הסמיכות העברית שלושת, כמו ב-שלושת הילדים!
- ثَلَاث بَنَاتת'לאת' בנאתthalāth banāt
שלוש בנות
שלוש בנות شَالُوش بَانُوتshalosh banot
אמרו אותן בקול: thalāth banāt ↔ שלוש בנות. זה כמעט אותו צירוף.
- خَمْسَة كُتُبח'מסת כתבkhamsat kutub
חמישה ספרים
חמישה ספרים خَامِيشَا سْفَارِيمkhamisha sfarim
كُتُب הוא רבים שבור של كِتَاب — רבים שנוצר מסידור מחדש של התנועות בפנים, במקום שהעברית מוסיפה ־ים מבחוץ.
- أَرْبَع سَنَوَاتארבע סנואתarbaʿ sanawāt
ארבע שנים
ארבע שנים أَرْبَا شَانِيمarba shanim
سَنَة ↔ שָׁנָה, אותה מילה; נקבה בשתיהן, ולכן בשתיהן בא שם המספר החשוף: أَرْبَع = ארבע.
11 ומעלה: שם עצם ביחיד
- عِشْرُون سَنَةעשרון סנהʿishrūn sana
עשרים שנה
עשרים שנה إِسْرِيم شَانَاesrim shana
גם העברית משתמשת כאן ביחיד — עשרים שנה, לא שנים. הכלל השמי הקדום מציץ משתי השפות.
- مِئَة رَجُلמאת רג'לmiʾat rajul
מאה איש
מאה איש مِئَا إِيشme'a ish
מֵאָה ↔ مِئَة, אותה מילה — ובעברית המקראית יש אפילו את צורת הסמיכות מְאַת, שתואמת בדיוק את miʾat הערבית.
- خَمْسِين شَيْكِلח'מסין שיכלkhamsīn shēkel
חמישים שקל (לבנטינית)
חמישים שקל خَامِيشِيم شِكِلkhamishim shekel
הלבנטינית, כמו עברית הרחוב, משתמשת בצורת ־īn בכל מקום. ו-שקל הוא מהשורש ש-ק-ל "לשקול" — ث-ق-ل הערבי, "משקל" (כמו ב-مِثْقَال), הוא המילה הקרובה הסדירה שלו.
בשוק: מחירים
כסף
- بِكَم هٰذَا؟בכם האד'א?bikam hādhā?
בכמה זה? (ערבית ספרותית)
בכמה זה? بِخَامَا زِي؟bekhama ze?
אותו מבנה כמו בכמה זה הישראלי — בְּ + כמה, بِ + كَم.
- قَدَّيْش هَادَا؟אדיש האדא?addēsh hāda?
כמה זה? (לבנטינית)
כמה זה? كَامَا زِي؟kama ze?
ה-ق הופכת לעצירה סדקית בלבנטינית העירונית: qaddēsh → addēsh.
- بِعَشَرَة شَوَاكِلבעשרת שואכלbi-ʿasharat shawākil
בעשרה שקלים
בעשרה שקלים بَاءَاسَارَا شْكَالِيمba'asara shkalim
עשר נמצא בטווח 3–10, ולכן שם העצם ברבים: شَوَاكِل, הרבים השבור של شَيْكِل.
- غَالِي!ע'אלי!ghālī!
יקר!
יקר! يَاكَار!yakar!
מחירים "עולים" בשתי השפות — השוו עליית מחירים. אבל התייחסו לזה כאל דמיון מקרי: המילה הקרובה הסדירה של עָלָה העברית היא عَلَا הערבית, "לעלות", ואילו غَالِي באה משורש אחר, غ-ل-و "לחרוג, לעבור את המידה".
מה השעה
- السَّاعَة وَاحِدَةא-סאעה ואחדהas-sāʿa wāḥida
השעה אחת.
השעה אחת هَاشَاءَا أَخَاتhasha'a akhat
שָׁעָה ↔ سَاعَة, אותה מילה — והערבית שומרת שתי גרסאות של ה"אחד" השמי הקדום: وَاحِد ו-أَحَد. השנייה היא בדיוק אֶחָד העברית.
- السَّاعَة خَمْسَة وَنُصّא-סאעה ח'מסה ונץis-sāʿa khamse w-nuṣṣ
השעה חמש וחצי. (לבנטינית)
השעה חמש וחצי هَاشَاءَا خَامِش ڤَاخِتْسِيhasha'a khamesh vakhetsi
בשפת הרחוב אומרים את השעה כמספר + وَنُصّ "וחצי" — אותו מתכון כמו חמש וחצי. בערבית הספרותית הרשמית אומרים السَّاعَة الْخَامِسَة وَالنِّصْف.
צעדו צעד אחורה והתפעלו מהסימטריה: היפוך המין, הרבים אחרי 3–10, היחיד אחרי 20 — לכל מוזרות בספירה הערבית יש כפיל בעברית, כי שתיהן רסיסים של מערכת ספירה פרוטו-שמית אחת. שליטה בכלל הערבי תחדד בשקט גם את העברית שלכם; מעכשיו, שלושה שקלים ייצא לכם מהפה בביטחון יוצא דופן.