מין דקדוקי: שתי קבוצות, אותם כללים

לשמות העצם בערבית יש בדיוק שני מינים, זכר ונקבה — אין מין סתמי ואין אפשרות שלישית. אם זה נשמע מוכר, זה לא במקרה: זו השיטה העברית, שעברה בירושה מאותו הורה, הפרוטו-שמית. ויותר מזה: האינטואיציה העברית שלכם לגבי *אילו* מילים הן נקבה תצדק הרבה יותר מאשר בניחוש מקרי. השיעור הזה מראה למה.

הסימן של הנקבה: ة (taa marbuta)

ة היא בעצם ت (t) שמחופשת ל-ه (h) — שתי נקודות על אות עגולה. בסוף מילה היא נהגית פשוט -a. ועכשיו החלק המתוק: גם ה-־ָה העברית הייתה במקור ־ַת, והעברית עדיין חושפת את ה-ת הנסתרת בסמיכות — מלכה הופכת למלכת (כמו במלכת שבא). הערבית עושה בדיוק אותו טריק, כפי שנראה בשיעור על iḍāfa. שתי השפות מסתירות t בתוך סיומת הנקבה שלהן.

נקבה בלי סימן

לעברית יש מועדון מפורסם של שמות עצם בנקבה בלי שום ־ָה באופק: עין, יד, רגל, אוזן, ארץ, שמש, אש, רוח. לערבית יש בדיוק אותו מועדון — והוא כולל בדיוק את אותן מילים. איברי גוף זוגיים, הארץ, השמש, האש, הרוח והנפש: נקבה בשתי השפות, כי שתיהן קיבלו את הרשימה בירושה מאותו אב קדמון.

הסתייגות כנה אחת: לפעמים שתי השפות חלוקות על המין של מילה מסוימת (למשל, بَيْت בערבית הוא זכר כמו בית בעברית, אבל יש מילים שמתפצלות). כשיש ספק, בדקו — אבל ברירת המחדל העברית שלכם היא הימור פתיחה מצוין.